לפני מספר שנים, לפני שהלך לישון, פנה אלי בני ושאל:
"אבא, מה קורה אחרי שמתים?"
מאחר והשעה כבר הייתה מאוחרת,
הסברתי לו שכרגע איני יכול לענות לו,
אבל אם הוא ישאל אותי שוב בסוף השבוע,
אני אענה לו בשמחה על השאלה.
אם להודות על האמת לא הייתי בטוח שכלל יזכור וישאל שוב את השאלה.
אחרי הכל חשוב לזכור כי בזמנו הוא היה ילד צעיר ועולמו היה מלא
בדברים אחרים כגון: חברים, משחקי מחשב, לימודים וכו'.
עברו חלפו מספר ימים והנה הוא שוב חזר ושאל: "אבא, מה באמת קורה אחרי שמתים ?" חייכתי לעצמי. אהבתי את הרצינות שלו ואת הרצון האמיתי והכנה שלו לדעת ולהבין. אנסה לחדד כעת את השאלה שנשאלתי: האם קורה משהו מיוחד אחרי שאדם מסיים את חייו ? ואם בכלל קורה משהו - אז מה בדיוק קורה ? להזכירכם - על פי התפיסה המקובלת: לא קורה בעצם שום דבר אחרי המוות, משום שהמוות על פי תפיסה זו הוא הכליון או הסוף. ידוע ומוסכם כי אדם נולד, גדל ומתפתח, ובשלב כזה או אחר הוא מסיים את חייו. אלא שבמערכת המושגים המקובלת לא קיים שום ידע לגבי מה שקורה אחרי המוות משום שעל פי תפיסה זו, לא אמור בכלל לקרות שום דבר למעט תהליכים טבעיים, של כליון הגוף הפיזי וחזרתו אל חומרי הבסיס באדמה. השאלה הבסיסית היא אם כן: האם האדם הוא בעצם יצור בר-חלוף, אשר כל שנשאר ממנו לאחר מותו, הוא מקסימום זיכרון חולף בראי הנצח היקומי, או שמא קורה משהו אחר המוות ? במילים אחרות האם יש איזה שהיא המשכיות אחרי המוות, או שבאמת מדובר בהתכלות מוחלטת / בחידלון ? אשתף אתכם בתשובה שעניתי לבן שלי, ותוך כדי כך ננסה לפתח ולו במעט את ההבנות: מוות הוא בסך הכל מטמורפוזה כלומר מעבר מצורה אחת של קיום לצורה אחרת של קיום. הבורא הגשים את האדם בחומר שכל-כולו הוא מהכדור, הוא בית הגידול שלנו, אשר בטובו מספק לנו כל הזמן, סביבה מתאימה ומאתגרת על מנת שנגדל, נחייה ונתפתח. הכדור מספק לנו מעגלים תומכי חיים ואנו משולבים בו במעגלי חיים. טבעו של כל חומר הוא להתכלות, הווה אומר שלכל מהות ביקום שלנו מוצמד זמן קיום משלה. בתום זמן הקיום - אם האופטימלי ואם המקסימלי, פועלים תהליכי כיליון שמחזירים אותו חזרה לחומר הגלם היקומי. לאדם לדוגמה הוקצבו מראש 120 שנות קיום. אדם יכול למלא אותם במלואם או לחיות אותם באופן חלקי בלבד. לעיתים יתכן ומדובר ביום אחד בלבד... כל החומרים מהם מורכב האדם מגיעים אם כך מהכדור, או אם תרצו מאבק הכוכבים מהם בנוי ומורכב בית הגידול שלנו. כאשר אדם מסיים את חייו חוזרים כל אותם המרכיבים חזרה אל הכדור. אלא שיש באדם מרכיב אחד נוסף. מרכיב זה אינו שייך לכדור ואינו מתכלה לעולם. זהו מרכיב מיוחד במינו אותו אנו מכנים נשמה. הנשמה היא חלק אלוה של מעלה, היא חלק מהבורא והיא נצחית. תחילתה בבריאת היקום והמשכה הוא בנצח היקום. הנשמה מוגשמת באנרגיה והיא לובשת ופושטת צורות קיום רבות. כשמתעורר הצורך היא לובשת, ממש כמו כפפה, דמות "אדם". כאשר מסיים האדם את תפקידו עלי אדמות היא פושטת את צורתו, וחוזרת חזרה למלא תפקידים אחרים בגלימה. מדוע מלכתחילה יש צורך בנשמה ? לנשמה תפקידים רבים ואין המקום מספק כדי לתאר את כולם. לצורך העניין נסתפק בתיאור שני תפקידים מרכזיים שלה. התפקיד הראשון הוא ברמה הגשמית: ברמה הגשמית מעניקה הנשמה לאדם את החיים. כל עוד מוגדר אדם כחי, משמע שיש בו נשמה. כאשר האדם מסיים את דרכו או תפקידו עלי אדמות, עוברת הנשמה תהליך, עליו ארחיב עוד מעט, ואילו הגוף מתכלה וחוזר אל הכדור. התפקיד השני הוא ברמת הבריאה: ברמה זו מהווה הנשמה כמגשרת, בין עולם הגלימה או האנרגיה לבין עולם החומר. מה בעצם קורה כאשר אדם מסיים את חייו ? כאשר אדם מסיים את דרכו עלי אדמות, מתרחשים בו-זמנית מספר תהליכים מעניינים. תחילה "נצרבת" תודעתו של האדם אל תוך הנשמה: התודעה - על כל הרשמים, החוויות וההתנסויות מוטבעות אל הנשמה, הנשמה ממשיכה לשאת הטבעה זו בהמשך דרכה. בו-זמנית לתהליך שהוזכר, מתרחש תהליך נוסף: הנשמה מתפצלת למספר חלקים, על פי רוב לארבעה. החלק הראשון - הוא החלק שימשיך ויתקיים סמוך לקבר בו קבור האדם. החלק השני - הינו חלק שנמצא בדרך כלל במקום בו זוכרים את האדם (לרוב בביתו). החלק השלישי - חוזר ומתמזג עם הגלימה, כלומר עם האנרגיה וחוזר אל הבריאה. החלק הרביעי - הינו החלק אשר ישוב ויתגלגל בעת הצורך באדם אחר. לנשמה יכולת להתפצל למספר חלקים, כאשר לכל חלק יש תפקיד ייחודי משלו, עם זאת כל חלק ממשיך ונושא את שלימות הנשמה כולה. המשמעות היא אם כך ששום דבר בעצם אינו נעלם. אפשר לדמות זאת להדלקת נר חדש על ידי נר נוסף. כאשר משתמשים בנר דולק על מנת להדליק נר חדש, קל להבחין כי למרות שלכאורה הענקנו אש לנר החדש, לא פחתה במאום האש בנר המקורי כך ששום דבר לא אובד. השלב הבא הוא תנועתה של הנשמה במנהרה, אל עבר ציר האור הלבן שם היא עולה מעלה ואו-אז היא מתחילה לעבור תהליכים של לימוד מחדש ושל זיכוך וטהרה. תהליכים אלו אורכים כשנה ויום מיום הפטירה של האדם, כאשר בסוף התהליך המדובר, מקבלת הנשמה תפקיד חדש. מן הסתם לא יכולתי לתת לבני את ההסבר במלואו. אילו הייתי עושה זאת, ודאי היה מאבד מהר מאוד את העניין, סבלנותו הייתה פוקעת ומהר לכן הסברתי לו בקצרה ובפשטות.
הסברתי לבני, שבעצם אין באמת מוות. יש מעבר מצורה אחת של קיום לצורה אחרת של קיום. לשמע הדברים הוא שאל בתמיהה - "מה, אפשר לראות גם אחרי שמתים?" בודאי שאפשר, עניתי, לא חייבים עיניים כדי לראות. הוא פתח עיניים תוהות והביט בי כלא מבין ועל כן הסברתי: כשישנים וחולמים, איך בעצם רואים מראות בחלום ? הרי בזמן שאנו חולמים, העיניים לא משתתפות באמת בתהליך הראייה. אמנם אפשר להבחין לפעמים בתנועת עיניים בזמן חלום אך הן סגורות, משמע שאינן משתתפות באמת בתהליך, משמע שמתרחש שם משהו אחר. כיצד אם כך אנו מסוגלים לראות דברים בחלום ? כיצד אפשר להריח ריחות שונים ומשונים בחלום ? כיצד ניתן לשמוע קולות, מילים או מוזיקה בחלום ? כיצד לפעמים אפשר לחוש כאילו מישהו נוגע או מחבק אותנו בחלום ? כיצד לפעמים ניתן לטעום הלכה למעשה מאכלים או לשתות ולחוש את טעם המשקה ?
הרי בזמן חלום, חמשת החושים שלנו -
(חוש הטעם, חוש הריח, חוש המגע / מישוש, חוש הראייה וחוש השמע)
אינם מספקים למוח את הקלט המתאים כלומר שהם אינם משתתפים
בתהליכים אשר מתרחשים בחלום.
התשובה לשאלות אלו היא שכל חמשת החושים והאיברים המתאימים,
מהווים קלט למוח האנושי כשלמעשה המוח הוא המפתח לכל העניין.
המוח מסוגל לקבל קלטים שונים, לפענח אותם ולהמיר אותם
לתחושות שונות ולרגשות שונים.
אז אמנם אחרי המוות, מסיים גם המוח את תפקידו ומתכלה,
אך זו דוגמה מצויינת לעובדה שאין צורך בעיניים על מנת לראות.
במילים אחרות, הנשמה יכולה לראות, לשמוע ולטעום גם בלי גוף האדם.
למשמע דברים אלו, התפשט חיוך גדול של הבנה על פני בני.
אין ספק שזה מרגיע לדעת שלמעשה אין באמת מוות.
אמנם אין יותר קיום בחומר אבל בהחלט יש באנרגיה / ברוח.
"רגע, ואיך אתה יודע את כל הדברים האלו?", הוא הקשה.
"הרי כשמתים אז מתים, אז איך יודעים את כל זה ?"
זו שאלה יפה מאוד, אמרתי.
למזלנו הרב יש נשמות וכוחות שונים בגלימה,
שמפעם לפעם מטים עימנו חסד ומשוחחים איתנו על הנושא.
אם יודעים מה ואיך לשאול, לעתים מקבלים שפע של מידע,
בדיוק כפי שאתה ידעת מה ואיך לשאול וגם קיבלת תשובה.
הוא שוב חייך.
הפעם בשביעות רצון.
עד כאן להפעם.
מקווה שנהנתם.
נתראה בפעם הבא,
שלכם - דוד ש.
